שמונה קצרצרים של מחמוד שקיר

שמונה סיפורים קצרצרים של הסופר הפלסטיני מחמוד שקיר. שקיר ידוע בעיקר כאומן הסיפור הקצר ופרסם ארבעה קובצי סיפורים וחמישה קצרצרים בנוסף לעשרות רומנים וספרים אחרים.

מַפָּה

 

גבר הולך בחוצות העיר בעצלתיים. 

הוא נועץ עיניים בתוואי המתפתל על המפה אשר בידו, היא לוקחת אותו לפה ולשם. לפעמים היא מובילה אותו לרגעים של אהבה. אבל ברוב הפעמים היא מובילה אותו אל הבדידות והייאוש. 

אישה הולכת בחוצות העיר. 

המפה מובילה אותה. האישה מרגישה שכל אחד מצעדיה צריך להיות מחושב ומדויק, כדי שלא תתעה בין אפשרויות מבלבלות.

גשם יורד על העיר, מציף את הרחובות והכיכרות. האיש משליך את המפה למים. המפה צפה ומתרחקת על פניהם. 

האישה ברגע של כעס משליכה את המפה למים. במקומה היא מתבוננת במפה שבתוכה, גם הגבר מתבונן בזו שבתוכו.

עוברות חמש דקות, הם נפגשים.

הגבר מקדם את פני האישה בחיוך משתוקק, כאילו המתין לה שנים. האישה עושה את אותו הדבר בדיוק, כאילו היא המתינה לו שנים. 

הגבר צועד עוד פסיעה אחת לכיוון האישה. לפתע צונחת אי־מזה מַפָּה רחבת ידיים וממלאת את החלל הצר שביניהם. הם לא מצליחים לראות זה את זו, ואפילו לא לנגוע בקצות האצבעות. 

 

 

פסלים

 

הפסלים המוצבים על הגשר הגדול נחים מעבודתם לאחר שהחנויות מגיפות את דלתותיהן, והאנשים העייפים שבים לבתיהם. 

המלך הקדום הסיר את הכתר, ירד מכס המלכות ויצא להתהלך ברחוב כשאר יצורי הבריאה. 

האיילה מפנה את מבטה ימינה ושמאלה, כדי לוודא שהרחוב ריק מציידים, ונמלטת מהר אל היער. 

האיש והאישה שהיו חבוקים, ניגשו לפקיד הקבלה בלובי של המלון הסמוך וביקשו חדר, בכל מחיר.  

היחיד שנשאר על מקומו, ללא תנועה, הוא פסל של אם מיניקה ותינוקה. התינוק נרדם והאם לא רצתה להשיב את השד אל הבגד כדי לא להחריד את התינוק משנתו השלווה.

 

 

האלמנה 

 

האלמנה מתה. 

היא מתה שישים שנה לאחר הסתלקות בעלה האהוב. 

היא המתינה בסבלנות עשר שנים לאחר האסון, אבל אף מחזר לא הגיע לבקש את ידה מחדש. אולי בגלל שגידלה ארבעה ילדים, אולי בגלל סיבות אחרות. 

לפתע הגיע מאהב נאה למראה, שהיה צעיר ממנה בחמש שנים. בעודה תולה את הכביסה לייבוש היא הבחינה בו על הגג הסמוך. בעיניו היה צימאון. בעיניה היה צימאון. 

לאחר פחות משנה הוא השיב את נפשו לבורא.

בחלום הלילה האחרון של חייה  היא ראתה את עצמה יוצאת מדדה עם מקלה לכיוון הגג הסמוך. על שיפוע חלק של הגג ישבו שני צעירים. היא רצתה להכיר אותם, להזמין אותם לשתות כוס קפה ולשוחח נכוחה על מה שהיה וכבר לא יהיה. אבל היא ויתרה וחזרה אל מיטת מותה, בעודה שומעת את הצעירים שואלים אותה כמעט בבת אחת: האם אפשר לסייע לך במשהו, סבתא חביבה?

 

השוק 

 

היא הלכה לבדה אל השוק.

השוק המה טיפוסים שונים ומשונים.

הוא הלך לבדו אל השוק.

השוק היה מרוקן מאדם. לא היה בו איש לבד משומר זקן שניצב לפני שער נעול של מבנה. 

היא אמרה לו אחר כך: המתנתי לך בכניסה לשוק. הוא אמר לה: המתנתי לך ביציאה מן השוק. היא נעצה בו מבט מאשים, והוא ניסה לשכנע אותה שהטעות היא שלה. באותו הרגע חלף על פניהם השומר הזקן, התבונן בהם לרגע והמשיך בדרכו ללא מילים. מיששה האישה את אחורי רגליה בשל נמלול פתאומי, והתרחקה כמו חץ בחשכה. 

 

 

פחד

 

הם יורדים במורדות הוואדי העמוק. 

הם יורדים ובידיהם סלים, ועל כתפיהם הכפופות מן הסבל קשורים בלויי סחבות האוחזים במכלים מנחושת עתיקה.  

הם יורדים, מתבוננים בחשש בחשכה הנקהלת באופק הרחוק. 

ובבתים אשר אליהם יחזרו רק לאחר חודשים רבים, יושבות נשים דוממות לאחר שהגיפו את הדלתות והחלונות, חסמו את הדרכים המובילות אל הריק המבלבל שבלבבות, זה אשר ממשיך וצומח בלילות הקשים של הבדידות.

 

 

עיניים

 

הרוצח יכול להקיז את דמנו בכל מקום אשר יחפץ. 

הוא יכול לשלוח אותנו אל המוות בבודדים או בקבוצות. הוא יכול לשטוף את ידיו מדמנו בשעות הערב המאוחרות, ואחר כך ללכת לביתו, אשר היה ביתנו, ולשכב לישון. 

הוא יכול להתעורר משנתו מעט לאחר חצות ולצפות בנו אחד אחד, בעודנו מצטופפים בחדר השינה הקטן שלו. הוא לא יזכור היכן הוא ירה בנו. שנתו נודדת. הוא מתהפך מזיע על משכבו, ואנחנו סובבים אותו ישובים בכיסאות קש פשוטים שהבאנו איתנו על כל מקרה, ממשיכים לנעוץ בעיניו מבטים, ללא מילים.

 

התינוק

 

היא שבה אל ביתה עם ערב, דוחפת עגלת תינוק. התינוק עוקב אחר כל מה שנגלה לעיניו. הוא שותק כאילו מוחו משתתף במאמץ שבו שקועה אמו. היא ממתינה לחשמלית. עובר אורח מסייע לה להעלות את העגלה עם התינוק אל תוך החשמלית. כל המושבים בקרון תפוסים והאם נשארת לעמוד על רגליה. היא משגיחה שאיש מן הנוסעים לא יבעט באחד מגלגלי העגלה. התינוק מאבד עניין במתרחש סביבו, ונרדם לקול הרעש המונוטוני.

 

 

חג המשטרה

 

בחג־המשטרה חלפו מכוניות ישנות על פני הפנסיון. המכוניות זחלו באטיות ומחלונותיהן נשקפו שוטרים ושוטרות. קהל נקלע אל המדרכות, השוטרים חייכו לעברו (כאילו תפסו זה עתה את אחרון השודדים ויצאו לחגוג). השוטרות נופפו בידיהן וצחקו לפרקים (כאילו נזכרו בסיפורי אהבה ישנים). וַנִישקָה התבוננה בפסטיבל מבעד לשמשה, עקבה אחריו לרגע והתרחקה, כאילו אינה רואה דבר לבד מסערה בכוס מים. 

 

תרגום: יהודה שנהב שהרבני | עריכת תרגום: לואי ותד | עריכה ספרותית: תמי צרפתי | עריכה לשונית: אמירה

 

*הסיפורים התפרסמו לראשונה במסגרת שיתוף פעולה בין מכתוב לזירה- בימת דעות דו לשונית בעיתון הארץ. התרגום נעשה לפי מודל התרגום הדו לשוני והדו לאומי של מכתוב. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *